פסק-דין בתיק ה"פ 5093/06

1.      המשיב (מאור אברהם, להלן - "המשיב") רכש מהמבקשת (תל ציון שירותי בנייה וניהול בע"מ, להלן - "המבקשת") דירה בשכונת תל ציון שביישוב כוכב יעקב. בין הצדדים נפלו מחלוקות באשר לעסקה זו שאותן הם הפנו לבוררות בפני בית הדין הרבני האזורי בירושלים.

2.      ביום ח' תמוז תשס"ג קבע בית הדין הרבני בהחלטת ביניים כי חוזה הרכישה יבוטל ועל המבקשת להחזיר למשיב את מלוא הסכום ששולם לה על ידו עבור הדירה כשהוא צמוד למדד יוקר הבנייה. בהחלטה נקבע שבית הדין ימשיך לדון בתביעות ההדדיות של הצדדים לפיצויים ויפסוק לאחר שמיעת הטענות והראיות כמקובל. המבקשת הגישה ערעור על החלטת הביניים לבית הדין הרבני הגדול. הערעור נדחה והדיון הוחזר לבית הדין הרבני האזורי. ביום כ"ט אדר א' תשס"ה נתן בית הדין הרבני האזורי את פסק הבורר הסופי. בפסק נקבע שהמשיב היה זכאי לבטל את העסקה מאחר והמבקשת הפרה את ההסכם שבין הצדדים בכך שבמועד שנקבע בהסכם למסירת הדירה למשיב, היא טרם החלה בהקמת הבניין. בית הדין דחה את טענות המבקשת כי העיכוב בביצוע הבנייה נגרם בגלל אירועי האינתיפאדה ו/או בשל תנאים טופוגרפיים שהקשו על הכשרת הקרקע. בפסק הבורר נקבע שגם אם כל טענות המבקשת היו נכונות, המשיב היה זכאי לבטל את החוזה ולא למלא את חלקו. לפיכך, חויבה המבקשת להחזיר למשיב (ולאשתו) את הסכום של 25,778 ש"ח ששולם לה על ידו על חשבון העסקה וכן להחזיר לאלתר לבנק ירושלים למשכנתאות את יתרת המענק שקיבל המשיב מהבנק ואשר הועבר למבקשת בסך 71,607 ש"ח ולהמציא לבית הדין אישור מהבנק על החזרת הסכום ואיפוס חשבונו של המשיב בבנק. המבקשת חויבה, כמו כן, להודיע לכל הרשויות על ביטול העסקה וכן חויבה לשלם למשיב סכום של 5,000 ש"ח בגין הוצאות ונזקים ו"לפייס את התובעים על עוגמת הנפש והצער שגרמו להם במשך למעלה משנתיים וחצי. ואם ירצו 'לצאת ידי שמיים' גם לפצותם על עיכוב הכסף למעלה משלוש שנים". המבקשת הגישה ערעור על פסק הבורר לבית הדין הרבני הגדול, אך ערעורה נדחה, וליתר דיוק - לא נדון.

3.      את בקשתה לביטול פסק הבוררות מבססת המבקשת על מספר עילות כדלקמן:

א.     הן בית הדין הרבני האזורי והן בית הדין הרבני הגדול לא נתנו למבקשת הזדמנות נאותה לטעון את טענותיה, תוך הפרת כללי הצדק הטבעי.

ב.      אותו חלק של פסק הדין שבו חייב בית הדין את המבקשת להחזיר למשיב את הסכום של ה-25,788 ש"ח, המהווה את מענק המקום היחסי שניתן למשיב על ידי המדינה לצורך רכישת הדירה, נוגד את תקנת הציבור. זאת משום שבכך יש כדי "להעשיר" את המשיב ולהותיר בידיו כספים ששולמו לו על ידי המדינה לצורך מגורים במקום ולצורך רכישת הדירה, למרות שההסכם בוטל והמשיב לא רכש את הדירה.

ג.       בית הדין הרבני חרג מסמכותו בכך שהעניק למשיב סעד של ביטול החוזה שכלל לא התבקש על ידו.

ד.      בית הדין הרבני חרג מסמכותו בכך ששימש כבורר בניגוד להלכה שנקבעה בבג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (טרם פורסם) לפיה בית הדין הרבני אינו רשאי לפעול כבורר.

4.      פרט לטענה של הפגיעה בתקנת הציבור עקב חיוב המבקשת להחזיר למשיב את מענק המקום היחסי, לא מצאתי בסיכומי ב"כ המשיב התייחסות לטענותיה האחרות של המבקשת. אף על פי כן, אני סבור שיש לדחות את הבקשה על ארבעת העילות הנטענות. אציין כבר כאן שהמבקשת לא תמכה את בקשתה בתצהיר. לפיכך, כל הטענות העובדתיות שהיא מעלה, ככל שהן אינן עולות מפסקי הדין שצורפו לבקשה, אינן נתמכות בתשתית עובדתית.

5.      אשר לטענה בדבר הפגיעה בכללי הצדק הטבעי בשל אי מתן זכות טיעון, מפסק הבורר עולה שבית הדין הפסיק את הדיונים לאור דרך הטיעון בה נקט ב"כ המבקשת:

"בשלב זה הגיע ביה"ד למסקנה שלמרות ההחלטות הקודמות, כוונת ב"כ הנתבעת היא להמשיך בסחבת ככל שיוכל. בשיטה זו גם חקר את העדים שהופיעו באותו דיון, תוך שהוא חוזר כמה וכמה פעמים על כל שאלה, ועל תשובת העדים. הוא לא חדל ממנהגו גם לאחר שביה"ד התרה בו לנהוג כמקובל. לפיכך, החליט ביה"ד, כאמור, להפסיק את הדיונים והודיע לצדדים שיינתן פסק דין על סמך החומר שבתיק".

משבית הדין התרשם כפי שהתרשם מדרך הילוכה של המבקשת לפניו, אני סבור שהוא היה רשאי להפסיק את הדיונים, ובעשותו כן, לא פגע בית הדין בעיקרי הצדק הטבעי.

אשר לטענות ב"כ המבקשת בהקשר זה נגד בית הדין הרבני הגדול, עולה מהבקשה שבית הדין הרבני הגדול החליט לסגור את תיק הערעור לאחר שהמבקשת לא צייתה להוראתו להפקיד בקופת בית הדין את סכום המענק כתנאי לדיון בערעור. אין בפני טענה שבית הדין הרבני הגדול לא היה מוסמך להתנות את הדיון בערעור בהפקדה זו, ומשהמבקשת לא מילאה אחר החלטת בית הדין, בית הדין היה רשאי לסרב לדון בערעור.

6.      אין לקבל גם את הטענה שבית הדין הרבני חרג מסמכותו בכך שהעניק למשיב סעד של ביטול החוזה אשר לא התבקש על ידו. בשטר הבוררות שצורף לבקשה נרשם שהצדדים "מוסרים בזה את בירור הסכסוכים שבינינו בעניין: כמפורט בתיק". מנוסח זה של שטר הבוררות לא ניתן לדעת אם הסעד של ביטול החוזה אכן נכלל במסגרת הנושאים שנמסרו להכרעת בית הדין. בנסיבות אלה, ומשהמבקשת, שעליה מוטל נטל ההוכחה בעניין זה, לא הוכיחה טענתה, יש לדחות גם טענה זו. בפסק הבוררות אמנם נכתב כי בעקבות ניסיונות אחרים שעשה בית הדין לפתרון המחלוקות בין הצדדים, הוא העלה גם "הצעה אחרת, לפיה, יבוטל החוזה לאלתר בהסכמת שני הצדדים (מבלי לקבוע במי האשם), ובית הדין ידון בתביעות הכספיות לפיצוי של כל צד כנגד הצד השני". אולם מכאן לא עולה שאפשרות זו לא נכללה מלכתחילה בגדר המחלוקות שנמסרו להכרעתו של בית הדין.

7.      לא שוכנעתי גם שחיובה של המבקשת להחזיר למשיב חלק יחסי מסכום המענק ששולם לה על ידי הבנק נוגד את תקנת הציבור. מהסברי הצדדים אשר לא נתמכו בתשתית ראייתית עולה שמדובר בחלק המענק שלטענת המשיב הוא פטור מהחזרתו למדינה לאחר שחלפו שלוש שנים מיום קבלת המענק (כשהזיכוי בהקשר זה עומד על 1/15 מהמענק לכל שנה). השאלה האם פטור יחסי זה חל גם במקום שבו המשיב לא רכש בסופו של דבר את הדירה שלצורך כך ניתן לו המענק, לא הובררה בפני לאשורה. אולם גם אם אניח כי משבוטל ההסכם והדירה לא נרכשה, על המשיב להחזיר למדינה את המענק שקיבל ממנה עבור הרכישה במלואו והוא אינו זכאי לפטור כלשהו, עניין זה נוגע למערכת היחסים שבין המשיב לבין המדינה. בנסיבות אלה של ביטול הסכם הרכישה ומשמדובר במענק שניתן למשיב ולא למבקשת, אין כל פגם בחיוב המבקשת להחזיר את המענק למשיב, וזאת מבלי לפגוע בחובה המוטלת על האחרון, ככל שמוטלת עליו חובה כזאת, להחזיר את המענק במלואו למדינה.

8.      לבסוף, אין לקבל גם את הטענה שבית הדין חרג מסמכותו כאשר כיהן כבורר בניגוד להלכה שנפסקה בבג"צ 8638/03 הנ"ל. ראשית, טענה זו העלה ב"כ המבקשת לראשונה בסיכומיו והוא לא טען לה בבקשת הביטול. בנסיבות אלה, אין להתיר העלאת הטענה לראשונה במסגרת הסיכומים. שנית, בבג"צ 8638/03 הנ"ל נמנע בית המשפט העליון לקבוע מסמרות לגבי תוקפם של פסקי בוררות שניתנו על ידי בתי דין רבניים בעבר (סעיף 21 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'ה). לאור קביעה זו, לא ניתן לבטל את פסק הדין מכוח ההלכה שנקבעה בבג"צ 8638/03 הנ"ל בלבד, ובהעדר טיעון משפטי בעניין זה בהליך שלפני אין מקום להכריע בסוגיה זו במסגרת ההליך הנוכחי.

9.      התוצאה היא שהבקשה לביטול פסק הבורר (ה"פ 5093/06) נדחית, לאור האמור אני מאשר את פסק הבורר כמתבקש בה"פ 4339/05.

בהעדר התייחסות בסיכומי המשיב לחלק גדול מטענות המבקשת, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ח' באייר, תשס"ז (26 באפריל 2007), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.